<h1>ספר הישר לר"ת — חידושים סימן קכ"ב</h1>
<h2>דף סא:</h2>
אשת חבר טוחנת עם אשת עם הארץ. כן פי' הערוך חטים של חבר הן ומותרת אשת חבר לטחון חטים שלה ברחיים של עם הארץ בזמן שאשת עם הארץ טמאה שהיא נדה. ואע"ג דטהרות עם הארץ טומאה היא אצל חברים כדתנן בחגיגה [י"ח ע"ב] פרק (חומר בקדש) [אין דורשין] בגדי עם הארץ מדרס לפרושים מ"מ התירו חכמים לאשת חבר לטחון עם אשת עם הארץ כיון שהיא נדה. דאז אפי' בקמח שלה אינה נוגעת בימי נדותה וכל שכן בקמח של חבר. ועוד יודעת אשת עם הארץ אם היתה אשת חבר נדה שהיא עצמה לא תגע בחולין של בעלה (ולא) [ו]אשת חבר אינה מניחתה ליגע. אבל לא בזמן שהיא טהורה. כיון שטהורה אשת עם הארץ אז תיגע על כרחה של אשת חבר בקמח כיון שהיא טוחנת בביתה ובריחיים שלה. ר' שמעון בן אלעזר אומר אף בזמן שהיא טמאה לא תטחון עמה אשת חבר חטים של חבר. וזהו שמקשה התלמוד מגזל גזלה אחת מבנות ביתה של אשת עם הארץ שהיא חבירתה חליפי מיבעיא. דאע"ג דאמרי בע"ז [ע' ע"ב] פר' השוכר הפנימית של חבר והחיצונה של עם הארץ חבר שוטח שם פירות. ואע"ג שידו של עם הארץ מגעת שם. מכל (וכל) [מקום] נאמר דלא תטחון אשת חבר עם אשת עם הארץ בזמן שהיא טהורה דחיישינן שמא תגע בחטין. ולא מיבעיא שלא תהא נתפסת בגניבתה אם תיגע אלא אפי' על פניה ועל כרחה תיגע כיון שהיא טוחנת ברחיים שלה. אבל התם יהא נתפס כגנב. וכל אותה [סוגיא] דע"ז לא דמיא למוסר מפתחותיו של עם הארץ כו' דטעמא דהתם משום דלא מסר לו אלא שמירת מפתח וכן לגגו של חבר בצד גגו של עם הארץ לא דמי דהתם נמי נתפס כגנב. אבל בכאן תיגע בעל כרחה כדפרישית. אבל לפי פי' רבי' שלמה איכא פירכי טובא. חדא שאם כן בזמן שאשת חבר טמאה היה לו לומר. אבל הוא אומר עם אשת עם הארץ בזמן שהיא טמאה. תוספת. ועוד כיון שהיא אוכלת על ידי אשת עם הארץ ואינה חוששת בנגיעתה גם בלא נתינתה היא נוגעת ואינה זהירה כל כך ואמאי נקט שחברתה נותנת לה. ועוד והלא תבואת עם הארץ טמאה וכי אינה רגילה ליגע בדברים טמאים שהיא עסוקה בהן הלא כל מעשה ידיה טמאים הואיל והיא טמאה. י'צ'ב'ר'. ועוד מי קרי תלמודא אשת עם הארץ חברתה דאשת חבר. אבל לפי פי' דלעיל קרי שפחתה ובת ביתה של אשת עם הארץ חברתה של אשת עם הארץ לפי שהיא דומה לה. ועוד אי זו גזילה הוא שהיא נותנת משל בעלה גזל זה לא מצינו בכל התלמוד שכן אנו אומרים בהגוזל בתרא דמקבלין מהן דבר מועט. דתנן [ב"ק קי"ח ע"ב] לוקחין מן הנשים כלי צמר ביהודה כו'. ועובדא דרבינא איקלע לבי מחוזא ואתיין הני נשי (בכליו ושרו) [כבלי ושירי] קמיה וקביל מינייהו עד דאמר ליה הני לבני מחוזא כדבר מועט דמי וליכא למימר דמטמוניות. וכל שכן הכא שדבר מועט הוא דלית ביה משום גזל. ועוד לא היה לו לומר מיגזל גזילה אלא מיגנב גניבה שגזילה אינה אלא בגלוי. מגזל גזל (ש) פי' ששפחתה של אשת עם הארץ תקח בעל כרחה של אשת חבר. כן פי' רבינו תם מפי הערוך.
